הפואמה פורסמה ב"עתון 77" שנה כג', גליון 231, ניסן תשנ"ט, מאי 1999
"כאן לעולם זה לא יקרה, את עוד תראי, כאן לעולם." דן פגיס. "אירפה, מאוחר".
ואת רצית מעיל פרווה...
פה, בין החמסינים והחלוצים?
*
אלוהים אדירים, אישה.
אִם הָיֹה, אם הייתה לָךְ לְהֶרֶף פרווה,
מי ייתן שהגיעה לדרזדן.
נִמְסְכָה בספלי חרסינה עדינה
וְאֻכְּלָה על בשרה של עלמה בהירה,
בַּרגע שבו היא קלטה
את זרעו של הבא לחופשה
ויופייך האפל, אש קרה, בעיניו הכחולות.
*
זה לא עוזר.
אִם את רוצה נקמה -
אז תגידי לי מה לעשות.
*
אני מתה להיות ילדתך הטובה.
את רצית שאחיה - אני עושה.
את רצית שאשיר - אני שרה תמיד, בלי סיבה.
יש לך מי שאיננה בוכה,
יש לך מי שצוחקת נורא.
"רות בן דוד - שירותי נקמה".
*
"שתהיה בן-אדם!", צעק אבא שלו, ברכבת משא
ונתן עוד דחיפה.
מה יצא?
ואולי הוא קרבן הצוואה
שנחרטה בְּדָם ואין לה נהנים.
***
"טוב לגור באוהל דל, על אדמת מולדת
מאשר בארמון פז, בגולה לשבת".
לא באים לכסות, רק לדאוג לכיבוי האורות.
ילדות בהיכל מתפתחות בשפתיים תפורות.
*
אבא ואמא "קדושים" כי "הלכו",
"אל הטבח", "כמו צאן", אבל הן גיבורות ועושות
ילדים למצעד החיים, חיילים לעשות לוויה
ושלא ייגמר לעולם, החול והים ורשרוש של המים.
***
צר לי וצר עולמי.
רוֹעַ גְבִישִי חד וקר, זה גבוה מדי ואני
רק מותחת קווים ונועצת סיכות,
מבריגה תוצאה אל סיבה
וחוקרת על איש ואישה.
אָנָה וָאָנֶה... וָאָנֶה וָאָנָה...
בין הרצינות שלו והַקַּלוּת שלה
לתנועת המטוטלת מיקצב של קינה.
*
"אמא שלך, רצתה מעיל פרווה".
"לאבא שלך לא הייתה עבודה".
*
היא רצתה - הוא נסע, הוא חזר - היא רָקְעָה...
לא רצו לְיָבֵּש פה ביצות וגם לא לַחֲלוֹת בקדחת ,
רק כמה נְגִיסוֹת קטנטנות...
אז גם שִינַּיִם תותבות?
*
כובע היה לָך, מבטיח רכוּת צללים,
רשת הייתה לו, חַדָּה תשבצים,
מַעֲלָה ריגושים בעיני הגברים
אש קטנה לחימום הידיים.
בעל היה לָך - חלום.
אינג'ינר מהעיר הגדולה
(אמרו שרדפת אחריו עד הלום,
אמרו שעשית ביופייך בעורמה),
חדר קטן על הגג של אילגובסקי,
כל הים התיכון
וילדה.
*
ואת רצית מעיל פרווה?
עלה תאנה לכסות, על ערוות חלומות.
***
הדסה פיליטובסקי מִלַזְדֵיי.
"ויי כמה,
שהיא הייתה יפה".
צועניה שחורה, איפה עכשיו
*
כְּשֶלָמְדוּ על נִצְחִיוּת הַחומר הייתי עֲמוּסָה
לְמַלֵּא חֶסרוֹנך שהלך
וְתָפַח בחזה.
אנ'לא יודעת מה קוֹרֶה
לְאֵפֶר מִתקרר וּמִתפזר ואיפה אַתְּ,
תגידי לי רק איפה את היום, בַּמֶה?
*
שקר! שקר מהלך בַּשְדֵרָה היפה!
פורח הלילך בחודש מאי,
גברים מפשילים מעילים על כָּתֵף
בהילוך טַוָסִי - אַתְּ לא שָם!
ביערות שלך כבר אין מרגניות
גם חווה'לה פזורת השערות,
כאילו שהאדמה בלעה אותה.
פרטיזנים של אֵל נקמות
יורים תִּפְרָחוֹת לְבָנוֹת
גַּרְגִּירַי דַּם אָדָם, את לא שם.
***
הדסה פיליטובסקי היפה.
הם שינעו לה את כל הפרוות שחלמה,
את כל הספרים, את כל כלי הנגינה -
אבל היא עוד המשיכה לשיר לי
כי "זה טוב אם שרים, גם כשרע"
ולחמה בַּשוּמה על לחיה השמאלית (קצת מתחת לאוזן),
כי "יופייה של אישה הוא הנשק שלה".
*
מתי פָּצְעָה בך הֲבָנָה?!
תני לי כניסה, תני לי דְרִיסָה, תני לי חֵלֶק בָּרגע הזה, תני מִכְוַת אהבה.
*
עיניך הביטו בָּראי, בעיני הזיקנה שאולי
לעולם לא תגיע.
צִינַּת נבואה מַרְעִידָה
את שוקיך ידעו אהבים, על הגג של אילגובסקי, ברחוב הירדן,
זרועותיך ידעו לנגן
לא ידעו
*
קרונות נָשְקוּ קרונות, נשקו קרונות, נשקו קרונות
וּשְפָתַי הקטנות אחרונות לך מכל אהבות.
*
בדרכים שבין דנציג לשטוטהוף, צלעת בנעלי גחלים
וכיבסת את שמלת הפסים במימי השלולית, שזימן אלוהים,
כי רבים רחמיו.
בין כינים לרעב דִּמְדְּמוּ בך
אימך שאופה לך עוגות דבש זהב.
אכזבות אהבות שהיו, נעלמו
כמו קצף חמים על חלב.
*
אף אחד לא היה ויופייך לא יָרָה.
זאת כבר לא הצגה של החוג הדרמטי,
אבל את מוכנה ליציאה הגדולה, גם ללא חזרה.
עוד רק רותי, שאין את יודעת את שְמָהּ
(גוזל מְפַרפֵּר בין כנפי השכינה),
תובעת אותך ואיננה מַרְפָּה.
*
לוּ נִשארתְ...
לו היית מְהַדֶּסֶת לָך שָם בַּשדֵרה,
שיהיה לך אפילו מעיל של פרווה...
לא נשארת ואני
מעפרת מילים רוחשות תולעים.
***
הדסה פיליטובסקי. אמא שלי.
כל דבר מזכיר לי,
שאין שום דבר שמזכיר לי אותה,
שאין לי בעיניים איך היא
אחזה בספל, איך היא
הסתרקה ואיך - היא אותי
*
אני הופכת את העיניים שלי פנימה
ועושה תרגילי הַזְכָּרָה.
שתי כלבות רעבות, מחפשות בעיי זיכרון.
מרימה, מריחה, משליכה
כל מה לא,
מסרבת למצוא
*
אם זיכרונות הם כמו נעליים -
אז אצלי העיניים הולכות יחפות.
***
פיליטובסקי הדסה, כתובת לא ידועה:
"שובי הביתה כבר. יש לך נכדה".
מי ישיר צימוקים ושקדים,
מי יקטוף כוכבים בשבילה
ואיך היא תדע איך חיים
ואיך היא תדע איך צדים
ואיך היא תדע כמה בושם לשים
ואורכּה הנכון של מכפלת,
שמבדיל בין גבירה לזונה.
*
אַת החבל הרך, שהולך וְנִכְרָך
בביתו של תָלוי, שֶבו אֵין מַזכירים. טבעון. סתיו 98.
פה, בין החמסינים והחלוצים?
*
אלוהים אדירים, אישה.
אִם הָיֹה, אם הייתה לָךְ לְהֶרֶף פרווה,
מי ייתן שהגיעה לדרזדן.
נִמְסְכָה בספלי חרסינה עדינה
וְאֻכְּלָה על בשרה של עלמה בהירה,
בַּרגע שבו היא קלטה
את זרעו של הבא לחופשה
ויופייך האפל, אש קרה, בעיניו הכחולות.
*
זה לא עוזר.
אִם את רוצה נקמה -
אז תגידי לי מה לעשות.
*
אני מתה להיות ילדתך הטובה.
את רצית שאחיה - אני עושה.
את רצית שאשיר - אני שרה תמיד, בלי סיבה.
יש לך מי שאיננה בוכה,
יש לך מי שצוחקת נורא.
"רות בן דוד - שירותי נקמה".
*
"שתהיה בן-אדם!", צעק אבא שלו, ברכבת משא
ונתן עוד דחיפה.
מה יצא?
ואולי הוא קרבן הצוואה
שנחרטה בְּדָם ואין לה נהנים.
***
"טוב לגור באוהל דל, על אדמת מולדת
מאשר בארמון פז, בגולה לשבת".
לא באים לכסות, רק לדאוג לכיבוי האורות.
ילדות בהיכל מתפתחות בשפתיים תפורות.
*
אבא ואמא "קדושים" כי "הלכו",
"אל הטבח", "כמו צאן", אבל הן גיבורות ועושות
ילדים למצעד החיים, חיילים לעשות לוויה
ושלא ייגמר לעולם, החול והים ורשרוש של המים.
***
צר לי וצר עולמי.
רוֹעַ גְבִישִי חד וקר, זה גבוה מדי ואני
רק מותחת קווים ונועצת סיכות,
מבריגה תוצאה אל סיבה
וחוקרת על איש ואישה.
אָנָה וָאָנֶה... וָאָנֶה וָאָנָה...
בין הרצינות שלו והַקַּלוּת שלה
לתנועת המטוטלת מיקצב של קינה.
*
"אמא שלך, רצתה מעיל פרווה".
"לאבא שלך לא הייתה עבודה".
*
היא רצתה - הוא נסע, הוא חזר - היא רָקְעָה...
לא רצו לְיָבֵּש פה ביצות וגם לא לַחֲלוֹת בקדחת ,
רק כמה נְגִיסוֹת קטנטנות...
אז גם שִינַּיִם תותבות?
*
כובע היה לָך, מבטיח רכוּת צללים,
רשת הייתה לו, חַדָּה תשבצים,
מַעֲלָה ריגושים בעיני הגברים
אש קטנה לחימום הידיים.
בעל היה לָך - חלום.
אינג'ינר מהעיר הגדולה
(אמרו שרדפת אחריו עד הלום,
אמרו שעשית ביופייך בעורמה),
חדר קטן על הגג של אילגובסקי,
כל הים התיכון
וילדה.
*
ואת רצית מעיל פרווה?
עלה תאנה לכסות, על ערוות חלומות.
***
הדסה פיליטובסקי מִלַזְדֵיי.
"ויי כמה,
שהיא הייתה יפה".
צועניה שחורה, איפה עכשיו
*
כְּשֶלָמְדוּ על נִצְחִיוּת הַחומר הייתי עֲמוּסָה
לְמַלֵּא חֶסרוֹנך שהלך
וְתָפַח בחזה.
אנ'לא יודעת מה קוֹרֶה
לְאֵפֶר מִתקרר וּמִתפזר ואיפה אַתְּ,
תגידי לי רק איפה את היום, בַּמֶה?
*
שקר! שקר מהלך בַּשְדֵרָה היפה!
פורח הלילך בחודש מאי,
גברים מפשילים מעילים על כָּתֵף
בהילוך טַוָסִי - אַתְּ לא שָם!
ביערות שלך כבר אין מרגניות
גם חווה'לה פזורת השערות,
כאילו שהאדמה בלעה אותה.
פרטיזנים של אֵל נקמות
יורים תִּפְרָחוֹת לְבָנוֹת
גַּרְגִּירַי דַּם אָדָם, את לא שם.
***
הדסה פיליטובסקי היפה.
הם שינעו לה את כל הפרוות שחלמה,
את כל הספרים, את כל כלי הנגינה -
אבל היא עוד המשיכה לשיר לי
כי "זה טוב אם שרים, גם כשרע"
ולחמה בַּשוּמה על לחיה השמאלית (קצת מתחת לאוזן),
כי "יופייה של אישה הוא הנשק שלה".
*
מתי פָּצְעָה בך הֲבָנָה?!
תני לי כניסה, תני לי דְרִיסָה, תני לי חֵלֶק בָּרגע הזה, תני מִכְוַת אהבה.
*
עיניך הביטו בָּראי, בעיני הזיקנה שאולי
לעולם לא תגיע.
צִינַּת נבואה מַרְעִידָה
את שוקיך ידעו אהבים, על הגג של אילגובסקי, ברחוב הירדן,
זרועותיך ידעו לנגן
לא ידעו
*
קרונות נָשְקוּ קרונות, נשקו קרונות, נשקו קרונות
וּשְפָתַי הקטנות אחרונות לך מכל אהבות.
*
בדרכים שבין דנציג לשטוטהוף, צלעת בנעלי גחלים
וכיבסת את שמלת הפסים במימי השלולית, שזימן אלוהים,
כי רבים רחמיו.
בין כינים לרעב דִּמְדְּמוּ בך
אימך שאופה לך עוגות דבש זהב.
אכזבות אהבות שהיו, נעלמו
כמו קצף חמים על חלב.
*
אף אחד לא היה ויופייך לא יָרָה.
זאת כבר לא הצגה של החוג הדרמטי,
אבל את מוכנה ליציאה הגדולה, גם ללא חזרה.
עוד רק רותי, שאין את יודעת את שְמָהּ
(גוזל מְפַרפֵּר בין כנפי השכינה),
תובעת אותך ואיננה מַרְפָּה.
*
לוּ נִשארתְ...
לו היית מְהַדֶּסֶת לָך שָם בַּשדֵרה,
שיהיה לך אפילו מעיל של פרווה...
לא נשארת ואני
מעפרת מילים רוחשות תולעים.
***
הדסה פיליטובסקי. אמא שלי.
כל דבר מזכיר לי,
שאין שום דבר שמזכיר לי אותה,
שאין לי בעיניים איך היא
אחזה בספל, איך היא
הסתרקה ואיך - היא אותי
*
אני הופכת את העיניים שלי פנימה
ועושה תרגילי הַזְכָּרָה.
שתי כלבות רעבות, מחפשות בעיי זיכרון.
מרימה, מריחה, משליכה
כל מה לא,
מסרבת למצוא
*
אם זיכרונות הם כמו נעליים -
אז אצלי העיניים הולכות יחפות.
***
פיליטובסקי הדסה, כתובת לא ידועה:
"שובי הביתה כבר. יש לך נכדה".
מי ישיר צימוקים ושקדים,
מי יקטוף כוכבים בשבילה
ואיך היא תדע איך חיים
ואיך היא תדע איך צדים
ואיך היא תדע כמה בושם לשים
ואורכּה הנכון של מכפלת,
שמבדיל בין גבירה לזונה.
*
אַת החבל הרך, שהולך וְנִכְרָך
בביתו של תָלוי, שֶבו אֵין מַזכירים. טבעון. סתיו 98.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה