רות בן דוד בת בצלאל והדסה אלפרן נולדה בתל-אביב בשנת 1936, הוריה של רות יצאו לקובנה ליטא בשנת 1938 ומשם כבר לא חזרו. רות ניצלה בתקופת השואה אך הוריה ובני המשפחה האחרים שהיו עימה לא ניצלו, רות עלתה לישראל בשנת 1947. היא חיה בטבעון מאז שנת 1959 עם משפחתה. בגיל מאוחר החלה לכתוב שירים ופואמות. בבלוג זה היא מספרת על הכתיבה וקוראת פואמות שכתבה.
לסיפור החיים המפורט של רות לחץ כאן.

יום חמישי, 3 בדצמבר 2009

פואמה "יוצאת להבראה" 1997


הפואמה "יוצאת להבראה" פורסמה ב"עתון 77", שנה כא', גליון 209 , תמוז תשנ"ז, יולי 1997
יוצאת להבראה/רות בן-דוד
------------------
התנאים חתומים.
הם כבר לא מקבלים שום שיניים,
התביעה גם אינה מכסה
עצמות פעילות (איך זה בכלל נשארו עצמות?)
ולא את כל הקוואץ' הזה על לבבות וייסורי כליות, שאי אפשר לימנות
ואי אפשר למדוד, במכשירים מדויקים.
יש חשיבות רבה מאד לנקוט
בכל האמצעים למנוע
את כל הסיכונים אשר אורבים
לדיווחים מדעיים.
הדברים הם לגמרי פשוטים:
או שיש או שאין מיספרים,
יש או שאין לך זרוע.
ואין שום עילה להפנות
אליהם אצבעות לבנות. נקודה.
זה לא ברשימה.
הם אינם מחזיקים
את עצמם אשמים
לילדות בלי כפפות, נעליים, ויטמינים, עצי הסקה, ענפי משפחה, אהבה וכן הלאה.
גבירתי הנכבדה,
הרי זאת הייתה מלחמה אז, בשם אלוהים. שורה חדשה.
* * *
"חת, שתיים, שלוש ארבע, מגרמניה היטלר בא",
חת, שתיים, שלוש ארבע, חיילת זעירה יצאה למלחמה.
חיילת עייפה יוצאת להבראה,
שלוש ארבע, מגיע לה.
* * *
WIEDERGUTMACHUNG , זה עשיית שוב טוב איתי.
זה תכנון ארך טווח לניקוי יסודי
ואני הסבון למצפון גרמני.
הם לא יצליחו לסדר אותי. אני לא מצליחה להבריא.
* * *
קו נטוי, עצבים.
הסעיף היחיד שאיננו ניתן לערעור, בכל הסיפור.
בתנאי שלא היו שום סימנים קודמים במשפחה.
אימא שלך, לא הייתה, עצובה לפעמים?
אימא שלי, כן הייתה, מאושרת נורא.
כל הדרך לשטוטהוף זימרה ורקדה. היא אהבה לנסוע.
* * *
"כשנותנים לוקחים, כשמכים בורחים".
כשנותנים לוקחים, כשמכים לוקחים.
כשלוקים לוקחים, כשלוקחים לוקים.
* * *
חמישים ולא חסר אחד,
שנים
ועשרים ואחד ימים להבריא.
שטוחה בקשתי.
העקרונות יפים לאגרטל הנעורים.
"בחור כארז, משתין כברז"
ואזובי הקיר מאריכים ימים.
* * *
המרקים מרפדים את הזיקנה.
סוף סוף נפל לי חלק בירושה.
שיתפגרו, ביחד עם הנס הכלכלי,
עכשיו יש לי עניין בערך של המרק הגרמני.
* * *
אני רודפת בצע עלובה,
אני שיילוק ממין נקבה,
יהודייה
זיכרי את כל אשר עשה.
* * *
"כל ימי חייך"
ימי חייך - הימים
כל ימי חייך - הלילות.
על משכבי אני מבקשת פנים,
סופרת אותם כמו כבשים,
מחליפה תפקידים ותוהה
כמה זמן זה היה
לוקח להם להבריא ממותי,
לעשות ילדים חדשים. על פני.
***
לא תעשי לך הורים אחרים,
לא בשמיים ממעל ולא בתוך האדמה.
למען יאריכון ימיך על פניה לזכור.
לחטט ולנבור ולחפור ולחקור, שאדע מה הייתה
המשאלה האחרונה,
הַשאלה, הַמחשבה, הַנשימה הַ
* * *


הסבירו לי פנים.
האירו לי פנים
לחצות חשכה כסכין. "כשמכים בורחים".
אנה מפניכם אברח.
אנא.
* * *
בקשתי שטוחה: אישור להבראה.
"אם אין אני לי מי...", אבל אני אין לי.
הם היחידים מאז שנשארו אתי.
למרות שאומרים לי, שזה גרמנים אחרים - לא קונה.
מה שאני צריכה, זאת כתובת אחת יציבה.
* * *
הגרמנים אישרו לי פיצויים.
כשמצבי הורע, הגרמנים אישרו לי הבראה,
הרי שאני מאושרת להם בטוב וברע
ומה יכול כבר להפריד בינינו?
שנינו נפגשים בים המוות.
* * *
כובע גדול, משקפים וורודים, טונות של קרם הגנה, של קרם הסוואה, של קרם הטעיה,
שלאק, שלאקזאנה עם תות גינה.
אני כבר כולי לבנה. צפה כמו דג על המים, הבטן למעלה, העור מבוקע.
הגרמנים מלאי חיים. הם חגים מסביבי, מתיזים רסיסים.
"כשמכים בורחים", גם כשנותנים.
אהילים עושים היום מחומר סינטטי.
* * *
המלון מלא אותם כמים לים.
אני מבינה את שפתם, זוכרת עוד כמה מלים:
ראוס - זה שלום. יודישה שוויין - זה האבא שלי, שייסה - היו יהודים.
* * *
אני עושה להם האנשה והם יוצאים לי די דומים.
באים - הולכים,
יושבים - קמים,
צוחקים
וחסר רק שהם גם בוכים לפעמים.
לועסים בשיני ויטמינים, משאירים בצלחות למאה סינים.
* * *
"אם לא תאכלי את הדייסה, תאכל אותך המכשפה",
אם אין חלב ואין גריסים, יאכלו אותי הגרמנים.
כל כך הרבה אוכל זורקים, מבריאים ולוקחים פיצויים.
* * *

לחם זיכרון, לחם שיכחה.
לחם בגידה, לחם נקמה.
לחם הפגנה, לחם במחאה.
"הלחם היום זה לא מה שהיה",
* * *
יובל ועוד אין לי שמיטה.
הוא עוד בכלל לא היה.
יא, יא, עוד יש לו גרוס מאמא.
הוא קנה לה כאן מים קדושים.
מרמת הגולן הוא הציץ וראה במקלחת, את כל המדינה מתקלחת (איזה שדיים יפים)
והבין שאנחנו לגמרי צודקים.
בנצרת כבר פעם היה. מחר ייסע לירושלים, באילת הוא יהיה מחרתיים.
"מי שיש לו כוח , אין לו מוח".
עוד אין לו מה לזכור, עוד אין לו מה לשכוח.
* * *
בשולחן מימין, מפליגים.
"כשחזרתי לכפר כלם שם זכרו עוד את סבא שלי, אבל איש לא זכר
מי גזר, מי דחף, מי ידה, מי ירה".
ועונה השני לו: "הייתי באושוויץ."
הצלחת ריקה. הם תמיד מוכנים למנה הבאה
(ניצלו מאיזו רפסודה טרופה, או מה?).
מפת השולחן עוד זוכרת כותונת פסים. המרק די טעים.
מיספרים רוחשים בבשר, שנחשף לשרוול הקצר.
לא מי ים ולא שמש מדבר.
* * *
"בריא להתרחץ בים המלח. צריך להיות בריא."
"כשנותנים - תיקחי, תיקחי, מיצווה. זה רק טיפה".
"במילא הם לא יכולים את כל מה"
* * *
בימים מבריאים, בלילות כדורים.
בארנק שליד המיטה, מוכנים להנשים, חיוכי הנכדים
(שם שני: נקמה ונחמה).
בשבת מזמרים לבית אבא.
יד אחת חסרה למשחק הקלפים.
* * *
לקחתי הבראה.
פעם פה היה --- ממש סדום ועמורה. היום ביבליותרפיה.
איזו אישה! לא ברחה, לא לקחה.
הפכה את עצמה לדימעה יבשה ועשתה לעצמה מציבה.
חה-חה-סכה מעצמה משפט ספרותי, לאור הזריחה, על צוק המצדה.
***
אשמתי, בגדתי, נגזלתי,. נצלתי, נשארתי בחיים, לקחתי, לא שכחתי.
מדובר בכל כך יתומה שעד לא ידעה בין אמת לחובה
***
מי שמביט אחורה - טם טררם
שם יקפא לעולם
(וייטב לו וייחם).
* * *
סופרת קירות ושורטת ימים
אחד ועשרים במכה.
לילות, שזוכרים את כל מה שרוצים
ואומרים שצריכים לשכוח
לשמוע ריח מגפיים ונשימת כלבים מתים.
* * *
ויש לפעמים שבלילה,
נפתחים מגופי הסכרים, בראשי ההרים הרחוקים, שם למעלה.
קצרים כברק הזרמים.
סוחפים, מנקים ושוקעים
במקום הנמוך ביותר בעולם,
כאילו רק משל היה.
* * *
המרק הגרמני חילחל לו לאנגזאם, אבל בביטחה.
בנו מרפאה, קנו לנו כלי נשימה לתזמורת הנוער,
גם טנקים נותנים,
"שרק יהיו בריאים לנו, החיילים"
אם לוקחים כשנותנים, אז נותנים כשלוקחים.
סליחה, אבל אין לי.
***

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה